החלטה בתיק דנ"מ 7004/12 - פסקדין

לפניי בקשה לדיון נוסף על פסק הדין ב-רע"פ 9585/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שקמים נ' בר עידן יצור ופיתוח בע"מ (טרם פורסם, 3.9.2012) שהוגשה על ידי חברת בר עידן יצור ופיתוח בע"מ (להלן: החברה). ההליך בו ניתן פסק הדין דנן איחד בין הליך פלילי (רע"פ 9585/09) והליך מנהלי (עע"ם 6724/10), ועל כן ביקשה החברה כי עם הגשת בקשתה לדיון נוסף ייפתח במזכירות הן הליך של דיון נוסף פלילי (דנ"פ 7005/12) והן הליך של דיון נוסף מנהלי (דנ"מ 7004/12). בהחלטתו של הרשם ג' שני הוחלט כי כך ייעשה, וכי שני התיקים יידונו בפני אותו שופט. מכאן הבקשה שבפניי, המשותפת לשני התיקים דנן.

           לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות על הסף, וזאת אף בלא קבלת תשובת המשיבים.

רקע והליכים קודמים

החברה מפעילה מתקן לעיבוד בוצה (תוצר לוואי של תהליך טיפול בשפכים) במקרקעין חקלאיים של קיבוץ נתיב הל"ה, בתחומי המועצה האזורית שפיר. בחודש יוני 2005 ניתן לקיבוץ היתר מאת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שפירים ל"בניה חדשה, משטחים לקומפוסט לשימוש חקלאי באדמות שפיר" במקרקעין דנן, ולאחר שהחברה התקשרה בהסכם עם הקיבוץ, ביצעה החברה פעולות בניה והחלה בהפעלת המתקן. בין החברה לבין הרשויות התעוררה מחלוקת בדבר אופי הפעילות עליה חל ההיתר, ובעוד המשיבים סברו שההיתר מאפשר טיפול במתקן בזבל פרות בלבד, סברה החברה כי ניתן לטפל בו גם בבוצה. בשל המחלוקת לא ניתן לחברה רישיון עסק ותעודת גמר, ולכן בין הצדדים התנהלו הליכים שונים, הן במישור הפלילי של אכיפת דיני התכנון והבנייה והן במישור המנהלי של רישוי עסקים.

           אין צורך לעמוד במסגרת זו על כלל ההליכים, ואסתפק בעיקרי הדברים. במישור הפלילי, די אם אציין כי בית משפט השלום באשקלון (השופט א' אינפלד) הוציא למתקן צו הפסקה שיפוטי לבקשת המשיבים, אשר בוטל לאחר שהחברה ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ד' אבניאלי). במישור המנהלי, החברה הגישה שתי עתירות לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (שהדיון בהן אוחד), שבליבן עמד רצונה של החברה לקבל רישיון עסק, או פטור מרישיון עסק. העתירות נדחו, אם כי בית המשפט (השופטת ר' אבידע) ביטל מקצת מן התנאים לרישיון שקבעה המועצה האזורית.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי ביקשו המשיבים בקשת רשות ערעור; ואילו החברה מצידה ערערה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט העליון (השופט ע' פוגלמן, אליו הצטרפו בהסכמה השופטים ע' ארבל ו-צ' זילברטל) קבע שמתקן לטיפול בבוצה הוא עסק טעון רישוי לפי פרט 5.1(ג) לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 (להלן: הצו), הגם שהצו איננו מזכיר במפורש מתקן לטיפול בבוצה אלא "אשפה ופסולת - עיבודה, ניצולה, מחזורה". זאת, הן בשל ההכרה בבוצה כפסולת במספר דברי חקיקה, והן משום שפרשנות תכליתית של הצו מלמדת שכך יש לסווג בוצה לצורך חובת רישוי עסק. עוד דחה בית המשפט את טענת החברה כי ניתן להסתפק בפיקוח שמפעיל המשרד להגנת הסביבה לפי תקנות המים (מניעת זיהום מים) (שימוש בבוצה וסילוקה), התשס"ד-2004 (להלן: תקנות הבוצה). לאחר מכן פנה בית המשפט לדון בשאלה אם פעילות החברה עולה בקנה אחד עם התכנון התקף. בית המשפט עמד על כך שהצדדים מסכימים כי במסגרת הדיון הפלילי בצו ההפסקה השיפוטי (בהתאם לסעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה)) לא הוכח כי המקרקעין הוכרזו כקרקע חקלאית, אולם לפי התוכנית החלה על המקרקעין מותר להקים בהם בניינים "הדרושים במישרין ליצור חקלאי". לפיכך נקבע שהפרשנות שנקבעה בפסיקה למונח "שימוש חקלאי" כהגדרתו בחוק התכנון והבניה היא שצריכה להנחות את בית המשפט בפרשנותו לתוכנית החלה. בית המשפט קבע כי בהתבסס על פסיקה זו, לא ניתן לראות במתקן לטיפול בבוצה כמתקן הדרוש במישרין ליצור חקלאי, ולפיכך מדובר בסטייה מהתוכנית התקפה; ומשכך ההיתר שניתן לחברה בחריגה מהוראות התוכנית הוא חסר תוקף. בסופו של יום התקבל אפוא ערעורם של המשיבים וצו ההפסקה השיפוטי של בית משפט השלום הוחזר על מכונו. בית המשפט קבע כי על מנת לאפשר לחברה לנקוט בהליך תכנוני מתאים, ובשים לב לכך שתחילת פעילות המתקן התבססה על היתר מאת הוועדה המקומית, יש להשעות את כניסת הצו לתוקף למשך 12 חודשים. בתקופה זו, כך נקבע, תידרש החברה לעמוד בדרישות המשרד להגנת הסביבה, ואם לא כן - תהא הוועדה המקומית רשאית לפנות לבית המשפט ולדרוש כי צו ההפסקה השיפוטי ייכנס לתוקף לאלתר. ערעורה של החברה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נדחה.

הבקשה לדיון נוסף

החברה מבקשת דיון נוסף במספר סוגיות העולות לטענתה מפסק הדין: האם יש לפרש את העסקים טעוני הרישוי המנויים בצו רישוי עסקים כ"רשימה סגורה"; האם לרשות הרישוי לצורך רישוי עסקים ולמוסדות התכנון סמכות לערער על חוקיות היתר בנייה שניתן בעבר; מה הוא "שימוש חקלאי"; האם הגדרת "שימוש חקלאי" בהתאם לתוכנית בניין עיר זהה להגדרה זו בחוק התכנון והבניה; האם במסגרת הליך לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה ניתן לקבוע כי החברה סטתה מהיתר שניתן לה; לאיזה סוגי פעילות קומפוסטציה מתייחסת קביעת בית המשפט שהיתר הבנייה ניתן שלא כדין; והאם אין מקום בנסיבות דנן להפעיל מנגנון של "בטלות יחסית" ביחס להיתר הבנייה.

דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות. הליך הדיון הנוסף הוא הליך חריג, ושמור הוא לאותם מקרים נדירים בהם "החידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן כזה המצדיק דיון נוסף באותה הלכה" (דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי, פסקה 4 (טרם פורסם, 26.2.2012)). המקרה שלפניי איננו מקרה חריג. כך, קביעתו של בית המשפט כי טיפול בבוצה הוא בגדר "אשפה ופסולת - עיבודה, ניצולה ומחזורה" (פרט 5.1(ג) לתוספת הראשונה לצו) התבססה על פרשנות תכליתית של לשון הצו, תוך הסתייעות בדברי חקיקה נוספים המתייחסים במישרין לבוצה ומגדירים אותה כ"פסולת" (תקנות הבוצה וחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984). מדובר אפוא בדרכו הרגילה של בית משפט זה בפרשנות דברי חקיקה, ואין היא מצדיקה דיון נוסף (ראו: דנ"א 3800/12 פלוני נ' פלונית פסקה 7 (טרם פורסם, 20.6.2012)). הוא הדין אף ביחס להגדרה "שימוש חקלאי", ולשאלה אם יש לפרש את הביטוי "דרוש במישרין לייצור חקלאי" - החופף בלשונו בחוק התכנון והבנייה ובתוכנית החלה על המקרקעין - באותו אופן. בפרשנותו יישם בית המשפט פסיקה קודמת בנושא (ר"ע 30/86 פ.א.ב. שרותים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (1986)), וקבע כי אין יסוד להבחין בין משמעות הביטוי בחוק התכנון והבנייה למשמעותו בתוכנית הספציפית החלה. בקביעה זו אין קושי או חידוש המצדיק עריכת דיון נוסף.

בשאלה אותה מעוררת החברה בדבר סמכותם של רשות הרישוי ומוסדות התכנון לפקפק בחוקיות היתר בנייה, ואף בשאלה אם הליך לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה הוא הליך מתאים לעשות כן, לא נפסקה בפסק הדין הלכה מפורשת. נקבע זה מכבר כי "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן(לא פורסם, 19.8.2002)). נקודת המוצא להכרעה אם להורות על קיומו של דיון נוסף היא לשונו של פסק הדין. הקורא את פסק הדין צריך להבין מתוך פסק הדין כי נפסקה בו הלכה, ולא כך הוא בענייננו: בשאלות שהציבה החברה לדיון נוסף הקורא "יבחין מייד כי בית-המשפט לא פסק הלכה; אף לא נתכוון לפסוק הלכה; וממילא לא פסק הלכה המצדיקה כי יקוים בה דיון-נוסף" (דנ"א 637/04 מתי נ' טננבוים, פסקה 3 (לא פורסם, 3.2.2004)). בהיעדר הלכה בפסק הדין, אין מקום להורות על עריכת דיון נוסף: "נדמה, אפוא, כי העותר מבקש לקרוא בפסק הדין, או שמא בתוצאה הנובעת ממנו, הלכה שלא נמצא עיגונה במילותיו של פסק הדין. על כן, מתקבל הרושם כי עתירתו של העותר לקיום דיון נוסף בפסק הדין אינה במהותה אלא בקשת רשות ערעור, וככזו אין מקום להיעתר לה" (דנ"א 5604/10 וזאנה נ' קופת חולים כללית פסקה 7 (טרם פורסם, 30.1.2011)). הבקשות שלפניי מנוסחות בדרך של הצגת שאלות, והצעת מענה אחר מזה שנתן להן בית המשפט. ואולם, כאמור בדרך זו לא מתגלה לנו "הלכה" כלשהי, ודאי לא כזו המצדיקה קיום דיון נוסף. ככל שלחברה טענות לנזקים כספיים או אחרים שנגרמו לה עקב ביטול ההיתר, הרי שהליך הדיון הנוסף איננו המקום להעלותן, ומטבע הדברים טענותיה בעניין זה שמורות לה.

אשר לשאלה אם פעולות קומפוסטציה נוספות שמבצעת החברה (כגון קומפוסטציה מזבל בעלי חיים) מהווה סטייה מהיתר, הרי שהיא חורגת מהדיון העיקרי בפסק הדין, שהתמקד כאמור בשאלה אם טיפול בבוצה הוא מותר על פי ההיתר. ממילא אין בהצגת שאלה זו על ידי החברה כדי להצדיק דיון נוסף בקביעות שבפסק הדין.

טענתה האחרונה של החברה נוגעת לצורך לשקול בעניינו שיקולים של "בטלות יחסית" שימתנו את הפגיעה בחברה. ואולם, אף שבית המשפט לא כינה זאת "בטלות יחסית" - שיקולים אלו נשקלו על ידו, ובאים הם לידי ביטוי בתוצאתו האופרטיבית של פסק הדין. כפי שצוין, הקביעה כי צו ההפסקה השיפוטי ייכנס לתוקף רק בחלוף 12 חודשים מפסק הדין, נועדה לאפשר לחברה לנקוט בהליכים תכנוניים מתאימים, או להתארגן לסגירת האתר ולבחינת חלופות להעתקת מיקומו. מדובר אפוא במנגנון של "בטלות יחסית", וגם בטענתה זו של החברה אין כדי להצדיק עריכת דיון נוסף.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ‏‏‏‏‏ל' תשרי, תשע"ג (16.10.12).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 077-2703333 end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il